Jerusalem Talmud Ketubot 5.4

משנה: הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם וַאֲפִילוּ כוּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם אוֹ כוּלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁתִּיכָּנֵס לַחוּפָּה.

MISHNAH: The levir does not cause her to eat heave. If she spent six months for her husband and six months for the levir, or even all the time for the husband except for one day for the levir, or all the time for the levir except for one day for the husband, she cannot eat heave. That is the earlier Mishnah. The court in later times said that no woman eats heave unless she had been entering the bridal chamber.

הלכה: הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה כול׳. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. תַּנֵּי תַּמָּן. הַיְּבָמָה כָּל שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁלְּבַעֲלָהּ. עָמַד יְבָמָהּ בַּדִּין וּבָרַח נִיזּוֹנֶת מִשֶׁלּוֹ. חָלָה כְּמִי שֶׁבָּרַח דָמֵי. וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם כְּמִי שֶׁבָּרַח. אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה. הֲרֵי אֲנִי מֵיגֶדֶת אַלְמְנוּתִי בְבֵית בַּעֲלִי שׁוֹמְעִין לָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. הָאוֹמֵר. אֵינִי חוֹלֵץ. כְּאִילּוּ אוֹמֵר. אֵינִי מְגָרֵשׁ. אָמַר רַב זַבְדָּא. הוֹרֵי רִבִּי יִצְחָק. הָאוֹמֵר. אֵינִי חוֹלֵץ. כְּאוֹמֵר. אֵינִי מְגָרֵשׁ.

HALAKHAH: “The levir does not cause her to eat heave,” etc. Rebbi Jeremiah said, we stated there: The sister-in-law is fed from her husband’s estate all of the three months. If her levir had come before the court and fled, she is fed from his property. If he became sick it is as if he had fled. If he went overseas it is as if he had fled. If the widow said, I am bound in my widowhood to my husband’s house, one listens to her. Rebbi Yose in the name of Rebbi Hila: The one who says, I shall not giveḥalîṣah, is like the one who says, I shall not divorce. Rav Zabda said, Rebbi Isaac intructed that the one who says., I shall not give ḥalîṣah, is like the one who says, I shall not divorce.

עָשָׂת שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים [בִּ]פְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְלֹא סוֹף דָּבָר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לִפְנֵי הַיָּבָם אֶלָּא אֲפִילוּ כוּלָּם בִּפְנֵי הַיָּבָם חָסֵר יוֹם אֶחָד אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. מַתְנִיתִין לֹא כְמִשְׁנָה הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא כְמִשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא כְמִשְׁנָה הָאֶמְצָעִית. דְּתַנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים. אֲרוּסָה בַת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. דַּהֲווֹן דָּרְשִׁין וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַין כַּסְפּוֹ. דִּלֹא כֵן מַה בֵין קוֹנֶה אִשָּׁה וּבֵין קוֹנֶה שִׁפְחָה. חָזְרוּ לוֹמַר. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ חוֹדֶשׁ לִכְשֶׁיִּתְחַיֵיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. בֵּית דִּין שֶׁלָּאַחֲרוֹן אָמְרוּ. לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁתִּיכָּנֵס לַחוּפָּה. וּכְבָר שָׁלַח רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בַּגְבַּג אֶצֶל רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּתִירָה לִנְצִיבִין. אָמְרוּ מִשְּׁמָךְ שֶׁאֲרוּסָה בַת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. שֶׁלַח אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ. מוּחְזָק הָיִיתִי בָךְ שֶׁאַתָּה בָקִי בְסִיתְרֵי תוֹרָה. אֲפִילוּ לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אֵין אַתְּ יוֹדֵעַ. מַה אִם שִׁפְחָה כְנַעֲנִית שֶׁאֵין הַבִּיאָה קוֹנָה אוֹתָהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה הַכֶּסֶף קוֹנֶה אוֹתָהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. אִשָּׁה שֶׁהַבִּיאָה קוֹנָה אוֹתָהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף קוֹנֶה אוֹתָהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. וּמָה אֶעֱשֶׂה וְהֵן אָמְרוּ. לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶתִּיכָּנֵס לַחוּפָּה. וְסָמְכוּ לָהֶם מִקְרָא כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה. דּוּ יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְשִׁפְחָה כְנַעֲנִית שֶׁהִיא נִקְנֵית בַּחֲזָקָה תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית בַּחֲזָקָה. וְכָל קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה בָּטֵל קַל וָחוֹמֶר.

“If she spent six months for her husband and six months for the levir, she cannot eat heave. Not only six months for the levir but even all the time for the levir except for one day, she cannot eat heave.” The Mishna follows neither the earliest not the last Mishnah, but the intermediate development. As it was stated: First, they were saying that a preliminarily married woman, daughter of an Israel, could eat heave, for they were explaining: “If a Cohen acquires a person, acquistion by money;” for what would be the difference between one who acquires a wife and one who acquires a slave girl? They changed, to say: after twelve months, when he becomes responsible for her upkeep. The court of the later ones said: A woman never eats heave before she enters the bridal chamber. ”Already Rebbi Joḥanan ben Bagbag sent to Rebbi Jehudah ben Bathyra at Nisibis: They say in your name that the preliminarily married daughter of an Israel eats heave. He sent back the following: I had been convinced that you are knowledgeable in the secrets of the Torah, but you do not even know the rules de minore ad majus! Since money can acquire a Gentile slave girl to permit her to eat heave, but she cannot be acquired by sexual relations to permit her to eat heave, whereas a wife can be acquired by sexual relations to permit her to eat heave, it is only logical that money can acquire a wife to permit her to eat heave! But what can I do? They said that no woman eats heave before she enters the bridal chamber,” and they supported it by the verse: “Every pure person in your household shall eat it.” Rebbi Yudan said, that is an argument de minore ad majus that can be reversed! Because he could say to him, since a Gentile slave girl can be acquired by active possession to permit her to eat heave, what can you say about a wife who cannot be acquired by active possession? If an argument de minore ad majus can be reversed, the argument is invalid.